כשסיימתי לימודי ביאוטי לפני (כמעט בדיוק) שלוש שנים דיברתי על ׳כלי׳ שנוסף אל ארגז הכלים שלי, על ׳טכניקה׳ שאפשר לשלוף על פי הצורך שעולה בטיפול. וכך זה היה בהתחלה. כשעלה משהו בטיפול ש׳התאים׳ הייתי שואלת את האישה שמולי אם זה בסדר שננסה ׳משהו אחר׳, משהו שהוא לא בדיוק פיזיותרפיה אבל נראה לי שיכול להתאים. לרוב התשובה היתה כן ושתינו צללנו לאיזה ׳מהלך׳ נקודתי שהיה תמיד מעניין ופותח מחשבה, אבל… נקודתי. לא חלק ממשהו אלה יותר כמו מחקר קטן, כמו תרגול של טכניקה חדשה שאני עוד לא שולטת בה היטב. ננסה ונראה מה יקרה.
ככל שתחום העיסוק שלי התכנס יותר אל תקופת ההריון – לידה – אחרי-לידה כך ה׳משהו אחר׳ הזה הפך לנוכח יותר ומצא את דרכו יותר ויותר אל תוך הקליניקה. שמתי לב לזה בעיקר בפגישות ראשונות – התשובות לשאלות כמו ׳איך עברו עליך ההריון והלידה?׳ או ׳חזרתם לקיים יחסי מין?׳ או ׳את מצליחה לעשות קצת פעילות גופנית?׳ ולפעמים אפילו פשוט ׳מה מביא אותך אלי?׳ או ׳מי נמצא עם התינוק כשאת כאן?׳ הציפו כל מיני תגובות אצל נשים – צורך לפרוק משא שאינו בהכרח קשור לסיבה שהביאה אותה לטיפול, אנחת רווחה על זה שמישהו שואל (כי היא ממש לא ידעה עם מי אמורים להתייעץ על הדבר הזה), לפעמים דמעה או דמעות, לפעמים תסכול או כעס, ועוד…
בנוסף, התחלתי לשים לב לאיזה תחושת בטן שלי, אולי ׳חיישני רגש׳, שהעלו בי מידי פעם את התחושה שיש שם עוד משהו מעבר למה שהיא אומרת. שאם אשאל עוד קצת נגלה משהו: אולי התשובה לשאלה ששאלתי קצרה ותכליתית יותר ממה שהייתי מצפה, אולי היא זזה באי נוחות בכיסא או שמשהו אחר בשפת הגוף שלה מספר משהו, אולי היא מודיעה מראש שהיא במתח לקראת הבדיקה, או אפילו אומרת משהו כמו ׳כמעט לא באתי היום׳, ואולי היא לא אומרת כלום, ומרגיש לי כאילו שמאחורי הכלום הזה יש ׳משהו׳.
לאט לאט נפתח מקום לדברים האלה. אפשר היה לשים לב, לדבר אחרת, לצאת מהשבלונה של שאלות ותשובות, להוביל את השיחה לפי איזשהו הלך רוח שהוא מאוד ספציפי לאישה הזו ולרגע הזה.
כל ההתרחשות הזו לא הפחיתה דבר מהטיפול הפיזיותרפי שעבורו היא הגיעה. להיפך. נוצר איזשהו ׳מרווח נשימה׳ שאיפשר לחלק הפיזי של הטיפול להתרחש בנחת תוך שהחלק הרגשי מקבל ביטוי והכרה וכך הוא נשמר ובטוח.
היום אני מבינה שביאוטי היא לא טכניקה, וגם לא ממש גישה. היא שפה. באיזשהו שלב השפה הזו נהייתה גם השפה שלי. שפת הביאוטי.
שפה שמקדשת הקשבה וסקרנות למה שקרה ולמה שמתהווה.
שפה שמאפשרת להחזיק תחושות סותרות בו זמנית, מתוך הבנה שתמיד יש גם וגם.
שפה שמאפשרת לחלק הרגשי להיות נוכח לצד החלק הפיזי ומכירה במעורבות הפיזיולוגית שמתרחשת בתוך תהליכים רגשיים.
שפה שמבינה שאנחנו רואים עכשיו חלק מהתמונה, ותמיד יש עוד חלקים שכרגע אינם נראים.
שפה שאינה ספציפית לתחום עיסוק כזה או אחר – היא יכולה לעמוד בפני עצמה או להשתלב אל תוך תחומים שונים.
הפיזיותרפיה כפי שאני תופסת אותה מדברת בשפה הזו.
