בודפשט אהובתי

בודשפט אהובתי

״יש הרגשה מוזרה כשעומדים לעזוב איזה מקום, כאילו תתגעגע לא רק לבני אדם אהובים אלא גם למי שהיית במקום הזה ובזמן הזה, מפני שלעולם לא תשוב להיות מה שהיית.״ 

אזאר נאפיסי / לקרוא את לוליטה בטהרן

חמש שנים ושלושה חודשים (פחות יומיים, אבל מי סופר) לקח לנו לחזור לבודפשט. 
אם מישהו היה אומר לי אז, כשעזבנו, שייקח כל כך הרבה זמן עד שנבוא שוב – הייתי צוחקת. באמת שהייתי בטוחה שנתארגן רגע כאן בארץ ותוך חודש, גג שלושה, אנחנו קופצים ׳הביתה׳ לסופ״ש. 

מתוך רצון שלא להיות כאן ביום ההולדת שלי (ושלה) ובמלאת שנה לאובדן שחווינו – נסענו סופסוף. 

הרבה נשאר כשהיה ומעט השתנה:  
הבנין שגרנו בו עדין עומד, באותו המקום כמובן, וכך גם כל שאר הבניינים ברובע. 
הגינות עוד שם, ירוקות כתמיד (בעונה הזו לפחות). 
אנחנו עדיין פוגשים פנים מוכרות ואנשים אהובים כשאנחנו הולכים ברחוב. 
כלבים תופסים מקום של כבוד ברחובות, ובלב האנשים. 
כמו תמיד בקיץ – יש שפע של מקומות לקנות בהם גלידה (תעלומה שמעולם לא פענחנו – לאן נעלמות כל הגלידריות בחורף???)
אל שפע בתי הקפה נוספו עוד כמה, כי תמיד יש זמן לקפה, או לבירה, או ל-Fröccs (יין עם סודה). בנחת. 
יש הרבה משפחות עם ילדים ברובע, ונדמה (או אולי רק לי) שמספר הילדים למשפחה עלה קצת. 
לפני חמש שנים נפרדנו מהונגריה עם ילדה וכלב. אנחנו עדין הורים לילדה וכלב. 

מה שהשתנה מאוד זה אנחנו.
אלמה, שהיתה בת שנה וטיפה כשעזבנו, עכשיו כבר בת 6. יש סיכוי טוב שהפעם הזכרונות ישארו איתה.  
הדרכים המקצועיות שלנו התבהרו, התגבשו ונסללות בהנאה כל יום מחדש. 
תכניות שהיו לנו הפכו למשאלות לב. חלקן עוד יקרו אי שם בעתיד, חלקן כבר לא. תכניות אחרות מתהוות במקום. 
ונוספו לנו עוד כמה קמטים ועוד כמה שערות לבנות. 

החשק העז שעלה בי לארוז ולחזור לבודפשט מגיע מתוך משאלה – לחזור אל החיים שחיינו עד לפני 5 שנים. 
זו היתה תקופה מופלאה:
היה בה איזון מושלם בין היותנו חלק מקהילה מקומית וחלק מקהילה בינלאומית. פרדוקסלי ככל שזה ישמע – הרגשנו שייכות.
היתה בה הורות מופלאה לילדה ראשונה, הורות שהתמזגה היטב אל תוך היותנו זוג, הורות שהחזיקה בתוכה הבטחה למה שעוד יבוא, כשיבוא, בזמן הנכון בעתיד. 
היו בה חברויות אמת עם אנשים שהפכו להיות המשפחה שבחרנו לעצמנו. במפגש עם אנשים ממקומות אחרים היתה סקרנות אינסופית שהובילה לנושאי שיחה שלעולם לא נגמרים. 
קפיצה קטנה לחו״ל היתה פשוטו כמשמעו – לעלות על רכבת בבוקר, לבלות יום בארץ שכנה ולחזור הביתה בערב עם ניחוחות ואנרגיה של חו״ל.
היתה בנו שלווה. שום דבר לא בער. אם פגשנו חברים ברחוב תמיד היה זמן לשבת שניה לקפה, או סתם על ספסל ברחוב. את הקניות של שבת בבוקר עשינו ברגל, עם סל, בחנויות הקטנות ברחוב ולא בסופר, בלי למהר לשום מקום. נפגשנו המון עם חברים, אצלנו או אצלהם או בחוץ, עם הרבה יין, אוכל טוב, וחברה משובחת. והיה את יום ראשון…

אנחנו והנהר…

הרבה מים זרמו בנהר הדנובה מאז. הבחירות שלנו הובילו אותנו לאן שהובילו, תכניות התגשמו, חלקן לא, וההפתעות של החיים… נו, כזה. 
אז זה פוסט געגועים – אל המקום שהיינו בו, אל מי שהיינו ואל החיים שחיינו. 
וזו גם משאלה – למצוא עוד מההוויה הזו, בצורה כזו או אחרת, במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. 

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נטע שוחט - שיקום רצפת האגן ושיקום אורתופדי

נעים להכיר, אני נטע שוחט.
פיזיותרפיסטית, מטפלת בנשים בתחום שיקום רצפת האגן ובתחום האורתופדי. אני מלווה נשים בתהליך ליווי רגשי כחלק בלתי נפרד מהטיפול הפיזיותרפי, וכך מתהווה ׳פיזיותרפיה נשית קשובה׳.

אם את רוצה לשאול משהו,
לדעת יותר או להיפגש
את מוזמנת להתקשר או לכתוב לי

פוסטים נוספים שיעניינו אותך:
קרקוע

קרקוע

היא נכנסה והתיישבה. האיש שלה והתינוקת טיילו בחוץ. קרובים מספיק לשעת הצורך, אבל גם מאפשרים לה את הלבד. אני מתחילה כהרגלי בשאלה: מה שלומך?העיניים שלה …

המשיכי לקרוא »
גם וגם וממשיכה

היום הראשון בעבודה. רגשות מעורבים.

פגשתי היום שש נשים שהגיעו לקליניקה. שתיים מהן פגשתי בפעם הראשונה. אחת פגשתי כבר, אבל ממש מזמן. אם הן לא חברות פייסבוק שלי – כנראה …

המשיכי לקרוא »
כשאת נוגעת בבטן אני רוצה לבכות

כשאת נוגעת בבטן אני רוצה לבכות

׳כשאת נוגעת שם אני רוצה לבכות׳ היא אומרת לי כשאני ממששת את מפרק האגן הקדמי. העיניים מאדימות, ותוך כדי שאנחנו ממשיכות עם המגע אל הבטן …

המשיכי לקרוא »

רוצה להמשיך לשמוע ממני?
הצטרפי לרשימת התפוצה