היום הראשון בעבודה. רגשות מעורבים.

פגשתי היום שש נשים שהגיעו לקליניקה.

שתיים מהן פגשתי בפעם הראשונה. אחת פגשתי כבר, אבל ממש מזמן. אם הן לא חברות פייסבוק שלי – כנראה שאין להן מושג מאיזה ׳הפוגה׳ אני חוזרת.

השלוש האחרות ממשיכות טיפול שהופסק במאי. עקב הביטולים וההפסקה שבאה אחריהם – הן יודעות.
כל אחת מהן הביאה איתה מנחה קטנה עבורי – חיבוק, מילה חמה, משהו מתוק שהוכן, נארז והוגש באהבה…

כולן נתנו לי את המתנה של להתמקד בהן, לשמוע מה שלומן, להקשיב להן, לטפל בהן, להדריך אותן… להיות שוב תחת הכובע המקצועי. זה כל כך נוח, כל כך ממקד, כל כך ממרכז בכאן ועכשיו, באישה שמולי, ומנתק מהשאר.

עד ש… עלה סיפור על חווית פגיה.
עד ש… החזקתי בזרועותי תינוק קטן בזמן שאמא התארגנה.

לא, לא יצאתי משיווי משקל. לא, לא הוצפתי קנאה. לא, לא דמעתי. טוב, אולי קצת, בלב.
בעיקר שמחתי על הזיכרון שעלה בי, על נוכחותו של גל העצב ועל הידיעה שלמרות החזרה לשגרה – הצער עוד שם, והיא איתי, לא נשכחת אפילו לרגע.

אז איך זה לחזור?

הרגשות מעורבים – חלק ממני מוקיר את הסחת הדעת, את הענין, את השגרה. טוב לראש להיות עסוק. חלק ממני מרגיש שהשארתי משהו מאחור, שעברתי הלאה, אולי מוקדם מידי ומהר מידי.

אישה שמבינה אותי מאוד, בתוך התכתבות לתיאום מחדש של פגישה, שאלה מה שלומי עם החזרה לעבודה. עניתי שהרגשות מעורבים. היא ענתה שגם עכשיו היא עדין ברגשות מעורבים. והיא כבר אחרי ׳הלידה שאחרי׳…

אז נשאר לי רק להתרגל לזה, לרגשות המעורבים, לנדנדה הזו שנעה בין לקיים שגרה נורמלית, ממלאת ושמחה לבין הבור הענק שפעור בלב.

*******

בסוף היום הגוף מרגיש מפורק. העייפות על גבול התשישות.
אבל עשיתי את זה. חזרתי לעבודה.