בעוד עשרה ימים אחזור לעבודה. בעוד עשרה ימים אשוב לפגוש אתכן.
נשב יחד, אני ואת – אישה בהריון, אישה אחרי לידה, אישה עם אי נוחות או כאב. את תבואי עם שאלה, או קושי, או כאב, או אולי בלי – רק כדי לבדוק שהכל בסדר או לקבל הדרכה.
אולי תבואי עם תינוק.ת.
אנחנו נתחיל מלשוחח. בין השאר את תספרי לי (כי אני אשאל) על מהלך ההריונות והלידות שעברת. אולי נדבר קצת על הורות ראשונית, או על הנקה. אולי נדבר על השאיפות שלך לקראת הלידה הבאה. אולי על זוגיות ואינטימיות.
ויכול להיות שתחלקי איתי סיפור עצוב. זה קורה לפעמים. אולי תזילי דמעה. יש טישו, ואפשר לקבל גם מים. או תה. או יד-אחות.
אולי גם אני אזיל דמעה. זה לא חדש, זה כבר קרה בעבר.
ואולי אני אזדהה איתך.
אנחנו נחליט יחד אם להשאר עם מה שעלה, לתת לו את המקום שהוא צריך, להיכנס איתו לאיזה תהליך… או שנעבור הלאה.
ואז אנחנו ניקח רגע לאסוף את עצמנו, ניקח נשימה, ונמשיך לבדיקה ולטיפול.
כי ככה זה. ממשיכים.
אני מתגעגעת לעבודה. אני מתגעגעת ליומיום ולשגרה ולעשייה. אני מתגעגעת למפגשים אתכן. אני מתגעגעת ל׳נורמלי׳. אני מתגעגעת לתינוקת שלי, שהיתה כאן לרגע ועכשיו היא כבר לא. אני מתגעגעת להריון שנגמר מוקדם מידי. אני מתגעגעת לדברים שכבר לא יקרו (אם זה בכלל הגיוני).
אז אני גם וגם.
יש בי חלקים.
החלקים האלה יכולים להיות שונים זה מזה ולפעמים אפילו מנוגדים, אבל הם קיימים זה לצד זה, ויש מקום ולגיטמציה לכל חלק וחלק.
וזה מנחם אותי.
למשל – הכמיהה לחזור לשגרה לצד המחשבה שאיך בכלל אפשר, עם כל הצער הזה. הרצון להיות בקליניקה ולפגוש אותך לצד הרצון להתכנס אל תוך עצמי. הענין המקצועי והסקרנות הטיפולית לצד האין-לי-חשק. הסקרנות לשמוע מה שלומך לצד הפחד מהזדהות והצפה. הפחד ממדד הפרופורציות המכוער, זה שמשווה בין מה שעברתי אני למה שעברת את.
החלק שכל כך רוצה גם להיות שוב אמא לתינוקת, לצד החלק ששמח ומתרגש איתך, במלוא הכנות.
ובין כל החלקים האלה, מורכבים ככל שיהיו, אני מוצאת את השביל הנכון עבורי.
וממשיכה.
