היא נכנסה והתיישבה. האיש שלה והתינוקת טיילו בחוץ. קרובים מספיק לשעת הצורך, אבל גם מאפשרים לה את הלבד.
אני מתחילה כהרגלי בשאלה: מה שלומך?העיניים שלה מאדימות והדמעות מתחילות להתגלגל. היד מכסה את העיניים.
רגע של בכי מתפרץ.
אני מקרבת אליה את הטישו.
ואז, בין הדמעות, בקול שבור מבכי, מנשימה עצורה, ומתסכול, היא מספרת לי על תינוקת מופלאה, על ענין בריאותי, על חוסר אונים. היא מספרת שכשהתינוקת מחייכת הכל נפלא, וכשהיא כואבת – חוסר האונים מפלח. שבמערכת הבריאות הכל זז לאט מידי ותשובות – אין.
הגוף מטולטל בדמעות שקטות. מתחשק לי לחבק אותה, להציע הצעות, לשאול מה כבר בדקתם ולחשוב מה עוד אפשר, לעודד שיהיה בסדר… אבל זה לא מקומי, וקטונתי מלהבטיח הבטחות כאלה. והיא בטח שומעת קולות כאלה סביבה כל הזמן.
אז אני נושמת רגע בעצמי, ומתוך הבטן אומרת לה: בואי תניחי את כפות הרגליים על הקרקע. הגוף שלה מופתע, העיניים נשארות עצומות, היא יוצאת מהתנוחה המקופלת על הכורסא ומניחה את הרגליים על הקרקע.
אני מכוונת אותה אל תוך עצמה – לשים לב רגע למנח הגוף, להעביר תשומת לב מאזור לאזור בגוף – שימי לב לידיים, לרגליים, לפנים…
אני משתדלת לשים לב לגבולות הרגישות, למתי אפילו הפשטות הזו של להיות מודעת היא יותר מידי, עמוקה מידי.
אני שמה לב שבכל פעם שאני מחזירה אותה לתחושת כפות הרגליים על האדמה עובר בה רעד (ולעצמי חושבת עד כמה, בחיים שלה כרגע, הקרקע שמוטה תחת רגליה).
לוקח לה זמן למצוא מקום לידיים. בסופו של דבר הן נודדות לבטן ומונחות שם.
אנחנו ממשיכות ככה כמה דקות, אני מנחה אותה לחוש את אזורי הגוף השונים, כמו לטייל עם המודעות ממקום למקום, אולי מנסה ׳לחבר אותה׳ מחדש לעצמה.
הגוף שלה מתמסר, ולאט לאט נכנס שקט.
כשהדמעות שוככות, הפנים מתרככות והנשימה שוב מתרחבת היא מספרת לי על תחושות שהתמקדו בבטן, על תחושה של חוסר יציבות, על אדמה שנשמטת, וגם אומרת שאם חושבים על זה רגע – ככה גם הגוף שלה מרגיש – לא מוחזק, ובגלל זה היא באה לטיפול ברצפת האגן.
עכשיו, אחרי שלקחנו רגע להכיל ולתת הכרה לסערה בחייה, אפשר להתחיל לטפל.
