כשאני פוגשת אישה למפגש ראשון אני שואלת המון שאלות.
אני מתחילה ב-׳מה מביא אותך אלי?׳ וממשיכה בשאלות על המערכות הגופניות ועל חוויות החיים הקשורות לתפקוד רצפת האגן.
בין השאר אני שואלת. בנפרד. כמה הריונות עברת. ובנפרד. כמה לידות עברת. כי זה לא תמיד אותו הדבר.
אני גם שואלת על מהלך כל לידה. לרוב בסוף סיפור ההריון והלידה יש תינוק, ויש לו משקל, והוא יונק או מקבל תמ״ל, והוא בכור או שיש לו אחים…
אבל לא תמיד. לפעמים בסוף סיפור לידה יש שקט.
חודש אוקטובר הוא חודש המודעות ללידות שקטות ולאובדן תינוקות רכים.
עד לפני שנה חודש אוקטובר עמד בסימן מודעות עבור הנשים שאני פוגשת ומלווה.
השנה חודש אוקטובר הוא גם עבורי.
האמת היא, שעבור האימהות והמשפחות – אין באמת צורך בלוח שנה או בחודש מוגדר.
הימים, השבועות והחודשים נספרים בדיוק כפי שהיו נספרים אילו היא היתה כאן, כיאה לתינוקת בשנותיה הראשונות.
מעבר לזה – יש את יום הלידה, ויום הפטירה, ובינהם יום ההולדת שלי, יש את היום שבו היא היתה אמורה להיוולד, ואת ימי ההולדת של האיש שלי – אבא שלה, ושל בכורתי – אחותה הגדולה. יש חופשות משפחתיות, וימי חג, ושבת, ויש סתם שעת בין ערביים באיזה יום באמצע השבוע…
חודש המודעות הוא לא עבורנו. הוא עבורכם. אתם שלא חוויתם מעולם אובדן כזה, ולכן אתם לא מסוגלים לתפוס את עוצמתו.
אתם שנמצאים שם כדי לעזור ולתמוך, אבל לא יודעים איך לגשת ומה להגיד.
אתם ששמעתם את המושג פעם, אבל פתאום זו חברה לעבודה.
אתם שהמידע הזה מפגיש אתכם עם אחד הפחדים הבסיסיים של כולנו… לאבד ילד.
כי זה מה שזה. לאבד ילד.
אין כזה דבר ילד שלא ממש נולד או לא ממש היה.
לידה שקטה היא לידה לכל דבר. אמא של התינוק הזה הרגישה אותו גדל בתוכה, הרגישה אותו זז ובועט, ראתה את הדופק פועם בכל אולטרסאונד.
עד שלא.
אובדן תינוק קטן זה להחזיק תינוק בידיים, או לפחות לשים עליו יד בתוך האינקובטור, למשך כמה ימים או שבועות.
עד שלא.
ללכת הביתה בידים ריקות זו חוויה כואבת. הלב נשבר. וזו לא קלישאה. זו תחושת גוף אמיתית. כל תא ותא בגוף חשים את הכאב המפלח הזה. אין מזור. הכאב והצער הם אינסופיים.
האמת היא שאין שום דבר שאתם יכולים להגיד. שום דבר שתגידו לא ינחם.
לעודד אותנו ב׳יהיו עוד׳ זה לא רלוונטי.
אצל חלקנו זה יקרה. ההריון הבא צפוי להיות קשה רגשית, הריון עתיר חרדה. ותינוק אחר זה לא תחליף. האובדן הזה לא יכאב פחות.
אצל חלקנו לא יהיה הריון נוסף. כי זה מורכב עד בלתי אפשרי. לפעמים זה ענין רפואי, ולפעמים הסיכוי ל׳שידור חוזר׳ מאיים יותר מהסיכוי לעוד ילד.
מה כן?
להבין שהתינוקות האלה היו ונשארו. אולי לא רואים אותם, הם לא בוכים בלילה ולא צריך להחליף להם חיתול. אבל הנוכחות שלהם, ושל החסר שלהם, ברורה בחיים שלנו.
היא עדין הילדה שלנו.
