הורים לפגים

את אלמה החזקתי בפעם הראשונה כשהיתה בת שבועיים.
עד אותו הרגע חצץ ביננו האינקובטור.  

שבועיים של פגייה ׳משעממת׳. כן, משעממת – ללא ארועים דרמטיים, ללא אבחנות שישפיעו עליה כל חייה וללא סכנת חיים. זה מה שהורים לפגים מאחלים להורים לפגים – שתהיה פגייה משעממת.

רגע לפני שנובמבר – חודש המודעות לפגות – נגמר, אני רוצה לספר לכם על הורים לפגים. 

הורים לפגים הם לביאות ואריות מזכוכית:

היא תצעד מסדרונות שלמים לפגיה ותעמוד שעות לצד האינקובטור ובכלל לא תשים לב שהגוף עוד דואב מהלידה. 
היא תשאב כולסטרום וחלב, גם אם השד כבר כואב, כל שלוש שעות על השעון, גם בלילה. 
היא תבכה מהתרגשות על הטיפות הראשונות שמטפטפות לבקבוק וגם תנציח בתמונה. והיא תבכה בשברון לב על הבקבוק שמחליק מידיה ונשפך. אמהות לפגים כן בוכות על חלב שנשפך. 
הפעם הראשונה שהיא תאכיל את התינוקת שלה תהיה כשהיא תחזיק את המזרק שממנו מטפטף החלב דרך צינורית אל הקיבה. והיא תהיה מאושרת. 
הוא ילך לרכוש עבורה דברים שלא רכש לה מעולם כמו תחתונים ומכנסיים ותחבושות היגייניות לפי רשימה שהמיילדת תכין לו, כי פתאום הם מצאו את עצמם בחדר לידה, הרבה לפני שמישהו מהם חשב לסדר תיק לבית חולים. 
הוא יישן בבית לבד כמה לילות. רחוק ממנה ומהתינוקת שלו, לבד עם המחשבות והדאגות. לבד, דוקא עכשיו, כשהם כל כך צריכים אחד את השני. 
היא תתרסק לרסיסים ביום שישחררו אותה מיולדות והיא תצא משם בלי התינוקת שלה. הוא יחזיק לה חזק את היד, ישמור את העיניים הלחות על הכביש וינהג אותם הביתה. 
כשהם יגיעו הביתה הם יעשו צ׳יק צ׳ק רק את מה שצריך (מקלחת, אוכל, שאיבת חלב) וימהרו לחזור לפגיה.
הוא יעמוד איתן ויציב כסלע כשהיא תישבר, כשהיא תבכה, כשהיא תטולטל על ידי גל הורמונלי כלשהו או פשוט – על ידי המציאות הבלתי הגיונית הזו. 
הוא יזכור עבור שניהם את הבדיקה שצריך לעשות, ולמה צריך לעשות אותה, ומתי, ואת התוצאות שלה ובמה לעדכן את מי שצריך לעדכן.
הוא יזכור עבור שניהם שצריך גם לאכול ולשתות. 

לא יהיו מאושרים מהם כשיושיבו אותה סופסוף בסלקל בשביל לנסוע הביתה, למרות הרגשות המעורבים – זה לא מוקדם מידי? ולמה לא שחררו אותה כבר מזמן?
הם יתפוצצו מגאווה על כל גרם שתעלה, וגם יתעדו את המשקל בתמונה. הם יתייסרו בשאלה מה הם עושים לא נכון על כל גרם שהיא תרד.
היא תמשיך לשאוב במקביל להנקה, יום ולילה. הוא יאכיל מבקבוק או מצינורית בשביל להשלים. יום ולילה. 
הם יגבהו בכמה סנטימטרים בפעם הראשונה שיצאו איתה לטיול בעגלה.

הם יעזבו את הכל בשביל להיות הורים לפגית – את הלימודים, את העבודה, את הכביסות והקניות והבישולים והנקיונות. אם יש להם מזל יהיה שם מישהו שיעזור בכל הדברים האלה. 

ושום דבר מזה לא יהיה יותר קל או מוכר או דומה כשהם ימצאו את עצמם בפגיה בפעם השניה בחייהם…
תתווסף התחושה הבלתי נסבלת שבאה עם הבחירה – עם מי מהבנות הם יבלו את הבוקר, את אחר הצהריים, את הלילה. למרות שהם יודעים שזו שנשארת בבית נמצאת בידיים טובות ואוהבות. 
ויתווסף הכאב על בגידת הגוף. שלא החזיק. שלא תפקד כפי שנדרש. שלא שמר והגן. שוב.  
ותתווסף גם ההכרה שלא כל פג ימצא את דרכו הביתה, אל המשפחה שלו…

שנים אחר כך…

שנים אחר כך היא עוד תחסיר פעימה בכל פעם שתראה את הצלקות הכמעט בלתי נראות שעוד נמצאות שם על הידיים הפיצפונות שגדלו בינתיים.