׳כשאת נוגעת שם אני רוצה לבכות׳ היא אומרת לי כשאני ממששת את מפרק האגן הקדמי. העיניים מאדימות, ותוך כדי שאנחנו ממשיכות עם המגע אל הבטן כחלק ממהלך הבדיקה, הדמעות מתחילות לזלוג, ואיתן מתחיל שטף של מילים שניכר שכבר הרבה זמן רוצות להישמע. על אימהות טוטאלית, ועל אימהות ׳נכונה׳, ועל אשמה, ועל גודל האחריות, ועל ה׳אני׳ שלה בתוך כל זה, אם הוא בכלל שם, ועל מה שנכון ומה שצריך ומה שאומרים…
ועולה גם זיכרון של משהו מהלידה האחרונה, לפני שלוש שנים, שהרגיש לה פיזית בדיוק בדיוק שם, במקום שנגעתי.
אני נוגעת, ממששת, בודקת, חשה את איכות הרקמה ואת התגובה שלה למגע. מוצאת נקודות רגישות יותר. והמילים זולגות, והדמעות גם, ואנחנו נותנות מקום לכל זה – לתגובת הגוף, לרגישות, לנשימה המשתנה, לאי-השקט, לכעס ולתסכול.
ובסוף גם לקצת מהשקט שחוזר.
*************
הגוף שלנו מחזיק זכרונות. הם נמצאים בתאי המוח כמובן, אבל הרבה פעמים הם נוכחים גם במקומות אחרים. זכרונות מההריון או מהלידה, זכרונות מחווית החיבור שלנו לתינוק, זכרונות של כאב (גופני או רגשי) ועוד יכולים להיות נוכחים באזור האגן, או בבטן, או ברצפת האגן. לפעמים נמצא אותם בגב התחתון או בצוואר או בכתפיים…
איך נדע שהם שם?
הגוף יתן לנו משוב: תמונה שתעלה מהזכרון, כאילו משום מקום, כשניגע שם. כיווץ שיופיע או יחריף כשנדבר על נושא מסוים. דמעה שתתגלגל פתאום, ולא ברור מהיכן היא הופיעה. אי שקט בתגובה להנחיה או תרגיל מסויים…
לפעמים הדרך לטפל בכאב היא דרך הגוף – דרך אבחון מקור הכאב וטיפול במערכות השלד, השרירים והעצבים.
לפעמים הדרך לטפל בכאב היא דרך הנפש – בשיחה, בתנועה, ביצירה, בהתמקדות…
והרבה פעמים הדרך לטפל בכאב היא – גם וגם.
